'דרך ארץ' הינה עמותה הפועלת בנגב ומפעילה תכניות חינוכיות-חברתיות לבני נוער וצעירים מכלל החברה הישראלית.

חזון העמותה הינו לחולל שינוי אשר יתרום לחברה ישראלית סובלנית ומלוכדת, המבוססת על תחושת שייכות ואחריות הדדית בין אזרחיה השונים, ופועלת לאור ערכים של שוויון הזדמנויות, הומניות, אחריות חברתית, ואהבת הארץ.

חדשות ועדכונים

ימי חלוץ

מקיימים ימי חלוץ ב15-16/8 בקמפוסים השונים על מנת להכין...

הכנת צוות 2017

החלה הכנת הצוות לקראת המחזור הקרוב- בתאריך 30/7 התחלנו...

ימי גיבוש ניצנה

קיימנו ימי גיבוש (3-4/7) במכינה בניצנה שבסופם התקיים מפגש...

מפגש צוותי עבר

בסוף יוני קיימנו מפגש מיוחד של צוותי העבר של...

ימי גיבוש אשלים

יומיים גיבוש (10-11/7) וערב הורים התקיימו גם במכינת 'דרך...

דרושים מדריכים למכינת ניצנה

מחפשים עדיין אנשי צוות למכינת ניצנה למחזור הבא. קורות...

הקמת פורום בוגרים

בשעה טובה, היום (16/6) התקיים המפגש הראשון של פורום...

ימי גיבוש כמהין

מסכמים ימי גיבוש (4-5/7) במכינת 'דרך ארץ' בכמהין. החניכים...

מלאו את הפרטים שלכם בטופס וניצור אתכם קשר בהקדם

מעוניינים להצטרף למשפחה? בואו נכיר

הצטרפו לפעילויות של דרך ארץ

3
מכינות
7
מחזורים
472
בוגרים

בוגרים מספרים

Yafit Asiyaen – Kmein 2016-17

יפית אסייאין

'זר לא יבין זאת' - אם מבקשים ממני לסכם את החוויה הזאת במשפט אחד, זהו המשפט ללא ספק. הגעתי ליום פתוח בניצנה, אחרי ששמעתי על המכינה מכמה בוגרים, שהגיעו אליי לבית הספר. לקחתי איתי עוד שלוש חברות, והמסע שלנו התחיל כשאמרתי להן 'יומיים חופש מבית ספר, מה אכפת לכן לנסות?' ומאז, השאר היסטוריה. לעולם אני לא אשכח את התחושה הזאת שחזרנו איתה הביתה אחרי היום הפתוח ההוא. תחושה שעל אף כל הלבטים והחששות, משהו עמוק בלב מרגיש לך נכון ואמיתי, מספיק נכון כדי לגרום לך לסיים באופן מלא את תהליך ההרשמה למכינה. מכיוון שהגענו ארבע חברות יחד, הפרידו בנינו. שחר ואורלי שובצו בניצנה, ושמחה ואני שובצנו בכמהין. עם כמה שההתאהבות והקסם הראשוניים קרו בניצנה, והשאיפה בשיבוץ הייתה לשם בדיעבד, אני יכולה להגיד שכמהין זה הכי טוב שיכולתי לבקש!

אדמה את החוויה במכינה, לכניסתו של אדם לחדר מלא מראות שמשקפות לו את עצמו לטוב ולרע אך, בצורה בונה, כזאת שמאפשרת צמיחה והתפתחות. במכינה גיליתי כמה מוטיבציה יכולה הקבוצה להחדיר ביחיד. הנחנו בצד את תקופת התיכון והתחלנו למידה בצורה אחרת, דרך מערכים, דיונים והרצאות. למידה המקדשת את הידע וההתנסות ולא את הציון!

חלק בלתי נפרד מהמכינה היה השטח והאהבה לארץ. היו כאלה שבאו אוהבי שטח מטבעם, והיו את אלה שפיתחו את האהבה הזאת לאורך התקופה, מה שכן בסוף כולם נפלו שדודים! להיות חניך ב'דרך ארץ' זה לעשות את הטיול הגדול והחלומי בארץ (ולא בחו"ל), ועוד לפני הצבא.

במכינה, הקשרים והחברים הם לחיים. עברנו יחד חוויות עוצמתיות - בכינו, שמחנו, כעסנו, יישנו והתעוררנו, למדנו, רבנו, השלמנו, ניגנו ושרנו, התאמנו, טיילנו והתרגשנו, והכל ביחד!! כיום, אני בתחילת דרכי בשירות המשמעותי שדיברנו והתעסקנו בו כל כך לאורך הדרך, ומשרתת כלוחמת בחטיבת החילוץ וההצלה. הרבה מהלוחמות שאיתי יידעו עוד לפני הגיוס, שלוחמה זה מה שהן רוצות לעשות. אני, חודש לפני הגיוס עוד הייתי מעוניינת בתפקיד אחר. כל עיניין הדבקות בלוחמה למרות החששות הגיע רק ביום הגיוס.

בהסתכלות שלי, המכינה ללא ספק הייתה חלק בלתי נפרד מהטירונות וההכשרה שלי. תמיד דיברנו על ההבנה הזאת שאתה חלק ממשהו שהוא יותר גדול ממך, על זה שהיו פה עוד רבים וטובים לפנינו ועכשיו הגיע תורינו. ידענו לזהות את הקושי, ולהפוך אותו למשהו שמפתח ולא להיפך. השבועיים הראשונים בצהל היו הקשים ביותר בשבילי, אני זוכרת איך היה לי קשה עם כל עיניין הדיסטנס, הזמנים הקצרים והמשמעת אבל אז, הורידו אותנו יומיים לשטח וזה עשה לי כ"כ טוב הרגשתי במקום המוכר והבטוח.

אסכם ואומר, שבמחזור מייסדים כמהין ב' היה פשוט משהו מיוחד וקסום וכל המילים האלו עדיין לא מתארות אפילו פסיק מהחוויה. אנחנו לגמרי ברי מזל שעברנו מסע כל כך גדול בתקופה כזאת קצרה.

יפית אסייאין, 19 וחצי, רמלה, כמהין מייסדים ב'.
Arthur

ארתור קוקשטל

שמי ארתור קוקשטל, את העלייה מבלארוס אני ומשפחתי עשינו בשנת 1998 ומאותו הרגע ועד היום אני מתגורר בבאר שבע.

גדלתי בעיר הזו, למדתי ביסודי והמשכתי לחטיבת ביניים אבל את ההשכלה התיכונית סיימתי בפנימייה החקלאית "כפר סילבר" שליד אשקלון. במקביל ללימודים טיפחתי הכשרה ספורטאית כמתאבק ומאחר והשאיפה העיקרית שלי הייתה להמשיך באותו כיוון הגיוס לצבא עמד בסימן שאלה.

ההורים לעומת זאת, הביעו תמיכה בשירות הצבאי וקיוו שאהפוך לנהג משאית, לא חיבבתי את הרעיון למרות שלא הייתי רחוק מלהיכנע ללחציהם.

באותה התקופה באחד הימים הגיעו אבי ויונתן (כיום מנהלי מכינת "דרך ארץ") לכפר סילבר שבו למדתי. המכינה באותו הרגע עוד לא רקמה עור וגידים, ראיתי בהם את החלום והחשיבות של התוכנית ומהר מאוד מצאתי את עצמי ביום הפתוח שהתקיים בניצנה ולא הצלחתי שלא לחשוב איך זה עומד לקרות. איך המכינה הזאת תקום כאן, במקום הזה.

אבל עוד באותו הרגע ידעתי שאין לי ספק שאהיה חלק מזה.

המכינה היא תוכנית קדם-צבאית חצי שנתית שמלבד ההכשרה הפיזית מסייעת גם בהכנה מנטאלית ומספקת כלים ודרכים להתמודדות לא רק בשירות אלא גם כאזרח בחיי היום יום. המכינה הייתה עבורי חוויה משמעותית בלתי נשכחת, מנער לא בטוח בעצמו מצאתי את הכיוון שנועד לי, הפכתי לאדם ממוקד שפילס את דרכו ביחידת העילית של חטיבת הנח"ל, עברתי שירות משמעותי שבו התאפשר לי לתרום מעצמי מעבר למה שציפיתי, השתתפתי בשלושה מבצעים גדולים של הצבא הישראלי  - "עמוד ענן", "צוק איתן" ו-"שובו אחים" שבכל אחד מהם לקחתי חלק בלחימה בטרור.

מהשישה חודשים של המכינה, לקחתי בעיקר את היכולת לקבל החלטות חשובות מדי יום, ההתמודדות בפרשות הדרכים שאני נקרה בהן, האופקים שלי נפתחו והאפשרויות התרחבו ואני ללא ספק יכול להעיד על עצמי שאני כיום אדם אחר.

עד היום מלווה אותי השינוי מהמכינה, המשכתי את נתיב ההירתמות לזולת וכיום אני שוטר ביחידת היס"מ של רהט. לעתיד הלא רחוק, אני שואף ללמוד כלכלה ומדעי המדינה כדי שבאחד הימים אוכל להיות אישיות מייצגת ומשפיעה בחברה הישראלית.
raz

רז אלחדד

מחזור ה' ניצנה
אני רז אלחדד בת 20 מאופקים, הייתי במכינת דרך ארץ בניצנה במחזור ה׳. התגייסתי במרץ 16 לקורס מ"כים של מערך מגל, מערך אשר מכשיר מפקדי טירונות 02 ברחבי הבסיסים. העברתי 6 מחזורים כמפקדת כיתה ועכשיו ממשיכה כסמלת מחלקה.

הקורס מכים והכניסה לסדיר היו מאד משמעותיות עבורי, עברתי הכשרת טירונות 03 - אם היו אומרים לי לפני הגיוס שהייתי עושה את הטירונות הזאת סביר להניח שהייתי מתפוצצת מצחוק. כל זאת ועוד הרבה קרה בזכות המכינה שלי, אולי זה נשמע קלישאה אבל זה באמת לא.

בזכות המכינה הכרתי את עצמי, ולמדתי על עצמי דברים שלא הכרתי. בדקתי, חקרתי, דיברתי ושמעתי. אם לא הייתי עושה את המכינה הייתי כבר אמורה להשתחרר החודש, ועם כל ה״שביזות״ והצחוקים של צה"ל בחיים לא הייתי מוותרת על החוויה הכי משמעותית שעשיתי בחיים. אני יודעת שהמכונה הזאת תרמה ותתרום לי עוד הרבה וזו ללא ספק החצי שנה הכי טובה שקרתה לי בחיים.
יעל סופרי 1s

יעל סופרי

מחזור ה' ניצנה
שמי יעל סופרי ואני גרה בירושלים, בשכונת גילה. למדתי בבית הספר תל"י גילה ולאחר מכן בבית הספר המסורתי. בתום הלימודים התחלתי את המכינה הקדם-צבאית, החצי-שנתית "דרך ארץ" שבניצנה. בתום המכינה התגייסתי לתפקיד מש"קית חינוך, לאחר 9 חודשים יצאתי לפיקוד בחיל החינוך והנוער. כיום אני משרתת כרס"פ בקורס חינוך.

המכינה עבורי הינה מסע ארוך בחיפוש עצמי. המכינה הקנתה לי כלים רבים - כלים ששימשו אותי לכל אורכה ולאחריה. למדתי על חוזקותיי וחולשותיי. התפתחתי בעקבות חוויות רבות - חוויות מאתגרות, מחשלות, מלמדות ובעיקר מעמיקות.

המסע הוביל לגיבוש דעות וערכים שלעיתים לפני כן הרגישו מעורפלים.

אני מרגישה שהמכינה הובילה לכך שבחרתי להיות דמות משפיעה במעלה הדרך. בתחום בו אני עוסקת בצבא נצרכת דרישה עצמית גבוהה, מה שנבנה אצלי לאורך המכינה. הרצון לחתור לשיפור מתמיד, להיות טובה יותר ולהשפיע בכל מקום שאליו אגיע הוביל לכך שיצאתי לפיקוד. יצאתי להעביר הלאה את הערכים והדעות ומעבר לכך, את המשמעות שמצאתי.

בחיים האישיים, המכינה השפיעה בתחום אהבת הארץ ודבקות בערכים. אני מרגישה כי יש בי רצון לטייל ולהכיר עולם שלם, לחקור ולדעת בצורה המיטבית. הרצון להיות נכונה ואמיתית לסובבים אותי, צועד איתי. הרצון להיות מקבלת ומכילה, צועד איתי. הרצון לקבל אחרים כמי שהם, צועד איתי, (??וכך הרצון להעביר אותם הלאה לסובבים איתי.??לא הבנתי, לדעתי אפשר לוותר) ישנם עוד דברים רבים שנמצאים בתוכי ומלווים אותי בחיי ובשירותי הצבאי, ולעתים נראה כי קשה מידי להעלות אותם על הכתב.

המכינה הינה עבורי דרך, דרך טובה ומסקרנת, דרך שמושתת על "דרך ארץ".
שחר שלום 2s

שחר שלום

מחזור ו' ניצנה
את השירות הצבאי שלי התחלתי לפני 4 חודשים בערך, קצת ברגל שמאל הייתי אומרת, המון אנרגיה שלילית, לא רציתי את התפקיד ששובצתי אליו, לא חיבבתי את החבר׳ה ועוד הרבה דברים שלא באו בטוב.

למרות הכל, היה בי משהו אחר, משהו חזק שנמצא בלב של כל בוגר ׳דרך ארץ׳ שעזר לי להתמודד. הייתי מתארת את זה ככוח פנימי, יכולת מיוחדת לקבל אתגרים ולהתמודד איתם באהבה.

היום אני בקורס ׳חוקרים פלילי׳ שעתיד להסתיים בעוד שבועיים, אשקר אם אגיד שזה תפקיד חלומותיי אבל עם הזמן בהחלט הבנתי את גודל המשמעות והכוח של התפקיד בצבא.

מאז נכנסתי לצבא, נאלצתי להתמודד עם מספר רב של אתגרים שנצבו בפניי, כמעט לכל אתגר הגעתי מוכנה, לא הפריעו לי הנסיעות הארוכות, לא העומס במקלחות, לא החדרים הצפופים ולא האוכלוסייה המגוונת בצה"ל, המכינה נתנה לי צידה לדרך.

במכינה למדתי על שירות משמעותי ועל שירות צבאי בכלל. הבנתי שזאת לא חכמה גדולה לעשות את תפקיד חלומותיי באהבה אלא לעשות כל תפקיד באהבה ובשליחות. להבין שיחד עם הקושי שבמסגרת הצבאית הגיע תורי לשמור, להגן, לקחת חלק, לתת ולא רק לקחת.

בסוף המכינה כתבתי לעצמי, שזו הייתה החוויה הכי משמעותית שעברתי עד כה בחיי ואני מאמינה שארגיש כך גם בעוד מספר שנים.

החברים מהמכינה הם חברים לחיים, אותם אנשים שעברו איתי רגעים שלא אעבור בשום מקום אחר, הטיולים המאתגרים, הלמידה, החיים המשותפים, הכעס, הבכי, הצחוק, האהבה האינסופית. קשה לתאר את זה במילים ויש לי תחושה שרק מי שחווה את ׳דרך ארץ׳ מבין על מה אני מדברת.

הגעתי למכינה עם סיום החופש הגדול של י״ב סקרנית מאוד אבל בטוחה שכבר ראיתי המון ושאין לי יותר מידיי מה ללמוד, לא תיארתי לעצמי שהמכינה תהיה כה משמעותית ומלמדת עבורי. והנה יצאתי הגרסה המשופרת של עצמי. מבינה יותר, עצמאית, סבלנית וסובלנית, אופטימית, מקבלת, מחושבת, מאמינה יותר, רואה את העולם בצורה שונה. רק כשסיימתי את המכינה הבנתי למה המכיניסטים ממחזור לפניי התכוונו כשאמרו ׳שינוי׳ וכשיספרו על חוויה שקשה להסביר במילים.
יוסי מהרי

יוסי מהרי

מחזור ד' ניצנה
יוסי מהרי נולד באתיופיה והגיע לישראל בגיל שנתיים. הוא הבכור מבין 6 אחים ובן להורים שעובדים קשה. יוסי גדל במה שהוא מכנה "לא השכונה הכי טובה" וזה מה שהניע אותו לחפש מקום בו יוכל לממש את הפוטנציאל שלו וכך הגיע לדרך ארץ.

אחת המטרות המרכזיות של דרך ארץ היא לפתח חברה רב גונית עם שוויון הזדמנויות לכולם. בחברה הישראלית, הצבא הוא אחד המקומות הבודדים שבהם יש ניידות חברתית והצטרפות ליחידה מובחרת מעלה את האפשרויות להשתלבות בעבודה טובה בהמשך החיים.

כיום משרת יוסי במגלן - יחידה של כוחות מיוחדים המתמחה בפעולה מאחורי קווי האויב באמצעות טכנולוגיה מתקדמת. מסלול ההכשרה של יחידת מגלן הוא מהקשים והטובעניים שיש בצה"ל. בזכות המכינה יוסי הגיע מוכן עם הרבה מוטיבציה להצליח. הוא מהמעטים מהעדה האתיופית שמשרתים כלוחמים ביחידה זו.

"אני שמח שבחרתי בדרך ארץ", אומר יוסי. "תכונית המכינה הייתה ללא ספק גורם משמעותי להצלחה שלי בצבא. הגעתי לצה"ל עם כישורי חיים וכישורי מנהיגות מפותחים, למדתי לחשוב מתוך הקופסא ... בנוסף, האתגרים הפיזיים והמנטליים באמת בנו אותי".

יוסי בילה 6 חודשים עם חבריו למכינה. קבוצה מכל רחבי הארץ, מרקע דתי, כלכלי, חברתי, ותרבותי שונה - קבוצה הטרוגנית המייצגת את החברה הישראלית.

יוסי זוכר את אחד ממסעות השטח בדרך ארץ שהיה קשה במיוחד. לאחר כמה ימי הליכה, חלק מהמשתתפים התקשו לסחוב את ציודם. יוסי נזכר: "עזרנו זה לזה להגיע לפסגה. סמכנו אחד על השני שאנחנו יכולים לעשות את זה ביחד. חלק נאלצו לקבל עזרה מחבריהם וחלק התאמץ ועזר לחברים האחרים שהתקשו. לא הייתה לנו ברירה אלא ללמוד להאמין ולבטוח אחד בשני, לסמוך על כך שנשיג את מטרתנו יחד. הגענו לפסגה יחד, ובאותו המסע למדתי שיעור חשוב שנשאר איתי עד עצם היום הזה".

שותפים לדרך

שבלעדיהם לא היינו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים בדרך ארץ