שחר שלום
את השירות הצבאי שלי התחלתי לפני 4 חודשים בערך, קצת ברגל שמאל הייתי אומרת, המון אנרגיה שלילית, לא רציתי את התפקיד ששובצתי אליו, לא חיבבתי את החבר׳ה ועוד הרבה דברים שלא באו בטוב.
למרות הכל, היה בי משהו אחר, משהו חזק שנמצא בלב של כל בוגר ׳דרך ארץ׳ שעזר לי להתמודד. הייתי מתארת את זה ככוח פנימי, יכולת מיוחדת לקבל אתגרים ולהתמודד איתם באהבה.
היום אני בקורס ׳חוקרים פלילי׳ שעתיד להסתיים בעוד שבועיים, אשקר אם אגיד שזה תפקיד חלומותיי אבל עם הזמן בהחלט הבנתי את גודל המשמעות והכוח של התפקיד בצבא.
מאז נכנסתי לצבא, נאלצתי להתמודד עם מספר רב של אתגרים שנצבו בפניי, כמעט לכל אתגר הגעתי מוכנה, לא הפריעו לי הנסיעות הארוכות, לא העומס במקלחות, לא החדרים הצפופים ולא האוכלוסייה המגוונת בצה"ל, המכינה נתנה לי צידה לדרך.
במכינה למדתי על שירות משמעותי ועל שירות צבאי בכלל. הבנתי שזאת לא חכמה גדולה לעשות את תפקיד חלומותיי באהבה אלא לעשות כל תפקיד באהבה ובשליחות. להבין שיחד עם הקושי שבמסגרת הצבאית הגיע תורי לשמור, להגן, לקחת חלק, לתת ולא רק לקחת.
בסוף המכינה כתבתי לעצמי, שזו הייתה החוויה הכי משמעותית שעברתי עד כה בחיי ואני מאמינה שארגיש כך גם בעוד מספר שנים.
החברים מהמכינה הם חברים לחיים, אותם אנשים שעברו איתי רגעים שלא אעבור בשום מקום אחר, הטיולים המאתגרים, הלמידה, החיים המשותפים, הכעס, הבכי, הצחוק, האהבה האינסופית. קשה לתאר את זה במילים ויש לי תחושה שרק מי שחווה את ׳דרך ארץ׳ מבין על מה אני מדברת.
הגעתי למכינה עם סיום החופש הגדול של י״ב סקרנית מאוד אבל בטוחה שכבר ראיתי המון ושאין לי יותר מידיי מה ללמוד, לא תיארתי לעצמי שהמכינה תהיה כה משמעותית ומלמדת עבורי. והנה יצאתי הגרסה המשופרת של עצמי. מבינה יותר, עצמאית, סבלנית וסובלנית, אופטימית, מקבלת, מחושבת, מאמינה יותר, רואה את העולם בצורה שונה. רק כשסיימתי את המכינה הבנתי למה המכיניסטים ממחזור לפניי התכוונו כשאמרו ׳שינוי׳ וכשיספרו על חוויה שקשה להסביר במילים.